לכתוב את הרגש 3

שלוש רמות של הקשבה

אחרי שסיימתי להסביר לה  הייתה שתיקה, היא בדרך כלל לא שותקת, כאילו מנסה להסתתר מאחורי המילים כדי שלא אשאל, כדי שלא יישאר מקום בקליניקה לרגש  

ניסיתי להשחיל מילה אבל לפני שהמשפט הסתיים היא אמרה "אני מבינה אתה מתכוון שאני.....ואולי שאני....." גם אם זה מה שהתכוונתי אמרתי לה, כשאדם מדבר הוא לא רק מעביר אינפורמציה, הוא גם מקיים את מקומו בעולם. "למה אתה מתכוון" היא הסתקרנה

אז הסברתי והיא שתקה

אז חיכיתי

"אני לא יודעת אם אי פעם הייתי שם" היא  אמרה, אם אי פעם הייתי ברמת ההקשבה הרגשית שאתה מדבר עליה. היא דיברה בשקט, בקול צרוד, נחשפת. הקלפים היו על השולחן ולא היה יותר צורך להסתתר מאחורי שום דבר

אני מחלק קשב לשלוש רמות :

חוסר תשומת לב – המוח קלט, אני לא במודעות לכך לכן מבחינת תודעתית, לא שמעתי.

שומע, לא מקשיב – אני מודע לגירוי, שומע אותו אך הוא נותר כמה שניות וחולף.

הקשבה התנהגותית –ברמה הזו אני מתנהג כמקשיב, אני לא קוטע את דברי האחר, אני עונה על שאלות כשצריך ומהנהן במקומות הנכונים. הקשבה שכלית – אני מעבד את המידע, חושב עליו, משתמש בו, מאפשר לו להסתובב ולפגוש מידע אחר שנמצא אצלי, אין בי רגש שנוכח, אני עסוק בעיקר בפענוח המידע ובשימוש בו.

הקשה רגשית - הרמה הגבוהה של ההקשבה, אני מעורב רגשית בשיחה, מאפשר לרגש לקחת חלק או שהוא מעורב גם בלי שארצה, הוא שם. אני מושקע בשיחה רגשית, כלומר אני משקיע משאבים רגשיים בשיחה.

אפשר לחלק את רמות ההקשבה על פי התרשים הבא

שתי הרמות הנמוכות אינן באמת הקשבה, האדם חשוף לאלפי גירויים ביום, מחלקם הוא מתעלם ( הרמה הנמוכה ) , חלקם הוא שומע ושוכח מייד ( הרמה הבאה ) ובשלוש האחרות הוא במצב של הקשבה או כי הוא צריך או כי הוא רוצה.

מתי ואיך

אין לי מרשם, למרות שלפעמים גם אני הייתי רוצה כזה, לכן בכל הנוגע להקשבה אני מציע לכם לבחור את רמת ההקשבה על פי שני פרמטרים :

1-    החוויה שהייתם רוצים שהאחר ירגיש

2-    המטרה שלכם בשיחה – לשם מה אתם מקיימים אותה

דוגמאות :

הקשבה התנהגותית

יסלחו לי טובי המרצים והמרצות שהיו לי, זה לא אתם זה אני, קשה לי בהרצאות בזום, אולי זה ה-ADHD  שלי אולי בחלק מהמקרים זה רק תירוץ. אבל היו קורסים שוויתרתי על היכולת להפיק מההרצאה עצמה ידע וידעתי שאלמד באמת אח"כ כשאעובר עליה לבד. כלומר המטרה שלי הייתה להיות נוכח, ידעתי שהסיכוי שהמרצה ייפגע מכך הוא נמוך ( לפחות ככה סיפרתי לעצמי ) לכן הרשתי לעצמי להיות בהקשבה התנהגותית, אם שאלה תופנה אלי, אהיה ברצף, אם משהו ילכוד את תשןמת הלב שלי, אהיה שם, אבל לא מעבר לכך.

הקשבה שכלית

כשאני מלמד אני נע לרוב בשני צירים, בציר הגלוי אני מלמד, מסביר או מקשיב, נותן משימה או עובר בין תלמידים ומתבונן. בציר הסמוי אני מנסה כל הזמן להקשיב, להקשיב לנוכחות של כל תלמיד, להקשיב לאווירה של הכיתה, לנסות להבין כמה הם איתי, כמה אני מצליח להסביר, איפה  אני יכול לשנות ON LINE  אני משתדל להיות בלש של תשומת לב. אין בי רגש פרט לרצון אמיתי לאבחן את מידת ההצלחה של הילדים ללמוד

הקשבה רגשית

באחת מפגישות הטיפול הזוגי שלי ושל זוגתי, המטפלת ביקשה מאיתנו לכתוב זכרונות ולספר עליהם, ואז בכל פעם היא הייתה מקריאה זיכרון של אחד מאיתנו ומראיינת את בעל/ת הזיכרון. ישבתי שם שותק, מרוכז, מקשיב לכל מילה, לכל הבהרה, לכל תזוזת פנים, במקביל מקשיב פנימה, מה עולה אצלי, מתי אני זז באי נוחות, מתי בא לי להתפרץ, מתי אני הבנתי משהו חשוב, הייתי שם ושום דבר אחר לא היה חשוב יותר באותו רגע.

להרגיש זה להיות חשוף, לדבר על זה, זה להיות חשוף עוד יותר, להקשיב לזה דורש ביטחון, הביטחון להניח את ההגנות בצד ולהקשיב באמת. כשאני מקשיב באמת אני לא יודע לצפות מה זה יעשה לי וזה מפחיד. כשאני מקשיב באמת אני עלול להיפגע. כולנו רוצים שיקשיבו לנו זה חלק מהותי בחווית הנראות שכולנו מחפשים. הקשבה היא תהליך דו צדדי היא מתקיימת כששני הצדדים מושקעים בה באותה מידה והיא מעייפת לכם בחרו אותה בקפידה.

בסוף הסשן, היא הסתכלה עלי ואמרה, איך אתה יודע שהקשבתי לך

כי הקשבת לי גם עם הגוף

אז מאיפה להתחיל היא שאלה

מלבחור עם מי ולמי היית מוכנה להסתכן בלרצות להקשיב 

To boost the post’s SEO, include a keyword in the title.